עמותת פני”ם חדשות למען המפונים הפקת ערב הרצאה למפוני קיבוץ מפלסים, מלון דן אכדיה, הרצליה פיתוח.
“האזעקות לא הפסיקו, צרחו “צבע אדום”!! ישבנו בממ”ד. לא ידענו מה קורה בחוץ והתקשורת נותקה. אנחנו רגילים ל”צבע אדום” ,עד שהתחלנו לשמוע יריות והבנו שקורה כאן משהו אחר. ואז חזרה קצת התקשורת ,התחילו הודעות בווטסאפ והבנו שיש כאן מיתקפה של מחבלים. ידענו שיש לנו כיתת כוננות ( שלא הסכימה להחזיר את הנשקים) ובטח תכף הצבא יבוא ויחסל את המחבלים”
במקרה של קיבוץ מפלסים, זה אכן קרה. שער הקיבוץ היה נעול, מה שעיכב את 30 המחבלים שצבאו על פיתחו, וחוסלו ע”י חיילי צה”ל וע”י החברים מכיתת הכוננות.
ותיקות הקיבוץ, חלקן כבר 62 שנה מתגוררו כאן, רובן דרום אמריקאיות, התקבצו להרצאה שאירגנו להן ,במסגרת פעילותנו המגוונת בימי המלחמה למען הקהילות השונות.
ביום שישי הפקנו שוק איכרים גדול למען חקלאי העוטף והצפון ואמש הקדשנו למען המפונים.
ענת בן חור רוקח, עובדת סוציאלית, פסיכותרפיסטית,מומחית לטיפול בפגיעות מיניות, טראומות וחרדות דיברה על חוסן, תקווה וצמיחה בצל הכאב והחרדה, תירגלה איתנו נשימות ופעולות להפגת מתחים ואז… באה האזעקה שפילחה ביללותיה את הלבבות והאימון שלנו הפך להיות לגמרי “תרגיל רטוב” …. ענת דיברה על הטראומה הקולקטיבית שלנו כאומה וכפרטים, המתגלמת כחוויה של בגידה, הפקרות, נטישה. או אז המוח הקדום שלנו מגיב ב – fight, flight, freeze תגובת “הטייס האוטומטי” שלנו. השבת השליטה לחיינו מבקשת עלייה מהמוח הקדום למוח החושב שלנו, ומינוף העוררות והדריכות לחשיבה שיודעת לזהות את דפוס ההתנהלות שלנו ולפעול כדי לשחרר, לנשום, לייצר שליטה ולייצר “התעכשוות”.
התעכשוות אמרת ? שאלנו .. על התנרמלות כבר שמענו. מה זו התעכשוות ? “זה לדאוג לכאן ועכשיו” הסבירה ענת. קשה במצבים מטלטלים טראומטיים לתכנן לזמן ארוך. אי הודאות והפוסט טראומה עודם כאן. אנחנו במלחמה. אבל ה”התעכשוות” מאפשרת לנו להפיג עצמנו ללא יסורי מצפון. כלומר לשמוח כאשר אפשר, לחייך, להיפגש עם משפחה וחברים כי הביחד נותן חוסן ומאפשר שיח ווינטילציה, לשחרר תחושות של “אי נוחות” ( האם מותר לנו לשמוח/לבלות בעת מלחמה?) ואף להתמודד עם תופעת “אשמת הניצולים”. מי ששרדו את התופת. מי שניצלו הם לא צריכים להיות במקום של הלקאה עצמית. התנהגות שכזו גורמת להסלמה ופוגעת בריקמה האנושית שלנו כעם,כאומה.
מעגלי ההתנדבות העצומים אשר קמו לעם ישראל בנחשול אדיר של נתינה, התעוררו לא רק משום הצורך הברור אלא כמנגנון ויסות. ויסות הרוע. בהכברת הנתינה מנגנוני הפחד והבעתה עושים בעצם הנתינה ויסות רגשי ודוחסים קרני אור לעלטה החונקת.
עם ישראל למוד המלחמות יודע אולי יותר מכל עם אחר לעשות שימוש במנגנוני הויסות הללו. הוא אפילו מתורגל בהם. נראה כי במלחמה הזאת, הנוראית וזרועת הזוועות והאסונות מנגנוני הויסות וההכלה עובדים שעות נוספות. וכדי לתחזק אותם לאורך זמן מוכרחים לפעול כדי “לשחרר”.
תירגלנו עם המפונים את שיטת גייקובסון לכיווץ והרפיית הגוף בתרגילים פשוטים המרפים יחד גוף ונפש.
בעודנו יושבים יחד, נשות העמותה והמפונים מהקיבוצים ניתן היה להבחין כמה שונים ודומים אנו בסיטואציה שזה מכבר מוכרת לנו. באזעקה. הניידים ישר נכנסים לפעולה. כולנו דואגים לקרובנו, אהובנו, משפחותנו. מתעדכנים , שואלים, הדעת מוסחת , מחכים לצפירת הרגעה. וזו מגיעה עם התירגולים … ואז באים גם קצת חיוכים… מדינה בהפרעה מתמשכת … חיים בהזייה … איפה על הגלובוס יש עוד כזאת מדינה? שאזרחיה מוקפצים מירי טילים כל יום ? שאזרחיה הם חיילים בחזית ? ילדים, תינוקות, נשים,קשישים …
בשיח עם הקיבוצניקיות מ”מפלסים” ציינה אחת הנשים כי אחדים מבני הקיבוץ רכשו בתים חדשים ועברו לקיבוץ כפר עזה השכן, שם הטבח השתולל.
היא לא אישה דתייה. אבל היא אומרת שהיתה עליהם השגחה עליונה. מעצם העובדה שאף בית בקיבוץ שלהם לא נפגע ובהתאמה אף בית מבתיהם החדשים של החברים שעברו לכפר עזה ….
בתום ההרצאה ישבנו לשיחה חופשית. אנשים נהדרים. בוניה ואוהביה של הארץ הזאת זכינו לחיבוק חם מהם. גם לנשיקות. אחדות גורל. עם אחד אנחנו. התרגשנו איתם. ועוד נבוא שוב. כולנו נדרשים בעת הזאת גם לגייס חמלה לעצמנו. ארוחה קטנה, אוורור בהליכה נעימה, מפגש חברים, עשייה תורמת… המחקרים מוכיחים כי חוסן וחרדה הם מדבקים. בואו נידבק בחוסן. קולקטיבית. כדי להמשיך כאן את החיים ולנצח ביחד. וממילא….. הרי אין לנו ברירה אם חפצי חיים אנחנו….
