פרלי ניניו
אשת חינוך ומאמנת למיומנויות למידה
חינוך – “מנה אחת של שכל ושתי מנות של לב” / פרלי ניניו
מהרהורי ליבה של מורה ומחנכת
אתחיל בהצהרה אישית… אולי דעה? אולי תחושה? אולי עובדה? זו דעתי ואני תומכת בה:
” אין מקצוע מקודש ממקצוע ההוראה “
היסוד המרכזי בחינוך הוא הראייה האישית של כל ילד וילד. ילד הוא עולם מלא גוונים, צדדים, נטול אקסיומות או ערכים מספריים…אין נוסחה ללמידה או לטיפול זהה בכל ילד וילד.
במבחן התוצאה אני נכנסת לכיתה, סוגרת את הדלת ובאותן השעות מתחולל “משהו” בכל שעה ושעה, בכל יום ויום, בכל שנה, בכל השנים כשמחולל השינוי ,”הריקוד” בין המורה לתלמיד, הוא מה שקובע: גישה, אמפטיה, הקשבה, רגש, זיהוי חוזקות, זיהוי חולשות, חיוך, מבט, הושטת יד, סיוע באתגרים, סיוע בהצלחות, אחריות, ערכים, שיתוף, חיבוק – ואלה אינן הצהרות על פלקט בכיתה – זאת “עבודת הקודש” של מקצוע ההוראה, זה מבחנו של החינוך.
במהלך ארבעים שנות עבודתי במערכת החינוך התיכונית פגשתי וחוויתי את האווירה הזו, את הצורך לזקק את העשייה החינוכית שלי.
לימדתי, ליוויתי, חינכתי ופגשתי תלמידים אחרים. מעט שונים, בעלי סטיגמות שהחברה יצרה עבורם ובמידה מסוימת מערכת החינוך תרמה לכך, חסרי מוטיבציה, ללא ערכי למידה או מיומנויות למידה.
איך מייצרים הצלחות בכיתות הללו?
שאלה ענקית שהתשובה עליה שווה דיון מפורט אבל אענה ממעמקי ליבי ומתוך המניע שלי לעבודה מוצלחת עם אתגרי הכיתות הללו:
***מי שבוחר לעסוק בחינוך הוא כנראה אדם מאמין, שמאמין בבני אדם, ביכולת שלהם לחולל שינוי, לעצב מציאות ולצעוד בדרכים חדשות.
***מי שבוחר לעסוק בחינוך והובלת בני נוער מוכן להושיט יד ותמיד בכל דקה, שעה, בכל יום, 24 שעות ביממה, שבעה ימים בשבוע…אין גבול לזמן…אין “אין לי זמן”…ואין “נדבר מחר..”
***מי שבוחר לעסוק בחינוך בני נוער שננעלו בפניהם שערים ונותרו כמעט מחוץ למסגרת מגייס את חום ליבו, את כתפיו על מנת שיניחו ראשם עליהן ולהוות מודל שממנו שואבים כוח.
***מי שמלווה כיתות מב”ר או כיתות חינוך מיוחד מגיע יום יום לבית הספר ונכנס בחיוך ממיס לכיתות הלימוד בהבנה בסיסית , מנטרה יומיומית במשך שנים “שלפני הכול הילדים הללו צריכים מקום בעולם , מקום שירצה בקרבתם, שיקבל ויאהב וייתן לא יותר אך גם לא פחות…בית הספר יכול וצריך להיות המקום שלהם בעולם” (“מקום בעולם” / חילי טרופר כותב על חינוך)
*** וכאשר כל אלה שלעיל מתקבצים ל “שתי מנות של לב” אז מן הסתם ובאופן כמעט מוחלט מושגת ” מנת השכל ” והלמידה מתבצעת באופן ראוי ומכבד ואפילו הישגים של מצטיינים.
בנימה אישית: רק עם פרישתי ממערכת החינוך, לפני כשלוש שנים, הבנתי שגררתי עגלה עמוסה. פשוט היה לי נכון להעמיס את את תלמידיי על גבי ולשאת אותם כל שנה עד לסופה של שנת הלימודים, עד למסיבת הסיום של כיתה י”ב.