אנסטסיה גלושקוב – לבנטל

כשחלי היקרה פנתה אליי שאכתוב את הסיפור שלי לניוזלטר של העמותה

ישר התלהבתי בגאווה..

כמה זמן אחרי שירדתי מהפודיום של הדיווה, חשבתי לעצמי שבכל זאת,

הסיפורים האישיים שלנו הם באמת הכי מרגשים ומרטיטים, אבל בעיקר… את עצמינו.

אז ישר שאלתי את עצמי איך מנגישים סיפור אישי בצורה כה הדוקה וסוחפת,

שתסקרן ותיגע ואף תעורר מחשבה, כך שהצד השני לא ירגיש שביזבז זמנו.

אתגרים אני אוהבת, אז אשתדל ואנצל את הבמה באופן המיטבי שיכולה – למזלי,

עובד כאן לטובתי אפיון אחד תמים ועדין שלי של פרפקציוניסטית סובייטית חסונה ובלתי מתפשרת… 🙂

ובכן, היה היה…

אי שם בשלהי העלייה הגדולה על כל קשת תופעותיה, בתחילת שנות ה-90..

אני, בת יחידה והורי עולים לארץ המובטחת וחווים את רוב הקשיים שניתן לתאר,

החל בתנאים המוגבלים, קריירה בסימן שאלה ושפה שוברת שיניים…

עלינו מיוון, שם גרנו 3 שנים עם חוזה עבודה של הוריי שבחרו עבורינו עתיד מאפשר יותר

מזה של ברית המועצות המכבידה, שם עזבנו כשהייתי בת 6.

בגלל שיוון כמובן נחשבת מדינה מפותחת,

סל הקליטה שהורי קיבלו היה צנוע הרבה יותר מזה של רוב העולים, מכאן גם האתגר הנוסף בהתאקלמות שלנו.

הקושי שלי היה סיפור הקליטה האישי ה״פחות נקלט״ בלשון המעטה בכיתת ג/2 החדשה שלי.

שם היה לי פחות כיף. בתוך שלל כינויי ה״רוסיה״ האפשריים ואיך נאמר, הפחות מפרגנים.

המקום שמצאתי בו את הביטחון והשליטה שלי היה בתוך המים.

אבי ז״ל היה מאמן שחייה מוערך והוא זה שלימד אותי לשחות.

את הקריירה הספורטיבית האמיתית שלי בתור שחיינית אומנותית התחלתי כאן בארץ.

זו הייתה גם הבריחה שלי מחוויית הבית ספר הפחות נעימה (הדור הצעיר לעיתים די אכזרי אה?)

וגם האיזון הפנימי, כי הייתי טובה במים וזה החדיר בי כוח ורצון להצטיין.

מי שעזרה והובילה אותי להישגים מבראשית הייתה אמי, שמעבר למסירות האימהית הטוטאלית שלה אליי, היא גם הייתה המאמנת שלי

לכל אורך הדרך. אמאמנת.

נקודה להבהרה – לא, זה לא שהיא קמה והחליטה יום אחד בבריכה לקחת את העיניינים לידיים בצעד שתלטן ומגונן,

היא בכלל לא תכננה לאמן אותי לדבריה…

הפכה לעוזרת מאמנת בגיל 14 ומאז ועד היום זה מי שהיא, מאמנת להצלחה ואמונה בחלומות באמצעות הספורט.

הייתה למאמנת הלאומית הראשית בענף כ-20 שנה.

אמי ואבי נפגשו ב״ווינגייט״ גרסת מוסקבה, בגיל 16 וידעו שהם הולכים לבלות את חייהם יחד, עד שאבא נפטר מסרטן שבוע לפני יומולדת 50.

אמא ואני עשינו דרך די ארוכה של 24 שנים בספורט ההישגי וחווינו את כל מגוון האמוציות האפשרי,

מקשיי התחלה, לאתגרי הצמיחה ועד אופוריית ההצלחה. כל אחד מאלו בכמויות רבות ומכופלות.

אמא לימדה אותי מה היא ההרגשה של השיא, מה היא תחושה של הישג אמיתי ואיך זה כשזורם בגוף אושר טהור בטעם סיפוק.

אני לגמרי ברת מזל שנפלה בחלקי הזכות לגדול וללמוד מהאישה שבחרה לקחת אותי לשכבת העלית של הטופ העולמי,

ואף יום, עד היום לא נכנעה לבינוניות או לפחות מהכי טוב האפשרי.

אז אמנם העניין הזה תובעני וקשוח. (ממש קצת 🙂 אבל התמורה בשבילי נתנה לי את טעם החיים.

בעזרת הליווי הצמוד שלה אני האשה היחידה בישראל שהשתתפה ב-4 משחקים אולימפיים, במחזור האולימפי האחרון כבר הייתי אמא,

וגם היחידה בעולם שעשתה זאת עם אימה המאמנת.

אמא שמאמנת אמא זו קרקע מעניינת ודי תוססת, תודו…

מה שיותר מעניין וחשוב באמת, זה שעם כל זה אנחנו החברות הכי טובות.

הישגים בולטים נוספים שלנו הם, מקום 3 באירופה, מקום 10 בעולם ושמחה גם להחזיק בשיא של 16 פעמים ברציפות אלופת ישראל.

יש לי אח בן 14, 21 שנים מפרידות בינינו, אחרי שאימי החליטה להרחיב את התא המשפחתי בגיל 43.

הוא לגמרי הנפש התאומה שלי, בגרסה גברית ומעט צעירה יותר 🙂

היום אחי בעצמו כבר אחרי כמה מדליות באותו ענף ספורט אומנותי, שנפתח לגברים בכמה השנים האחרונות.

בשילוב עם קריירת הספורט, סיימתי בהצלחה את התיכון עם עמידה בבגרויות בין אימון לתחרות,

הייתי על תקן ספורטאית מצטיינת בצבא, בפיקוד מרכז שליד בית הוריי בירושלים.

כמו כן, בין שני קצוות האולימפיאדה, השחלתי תואר ראשון במדעי ההתנהגות, עם תקשורת ומשאבי אנוש של אוניברסיטת בן-גוריון שבנגב.

תוך כדי כל מערבולת המים שזרמתי בה רוב שעות חיי, פגשתי את האיש שלי, סיון לבנטל

לא, הוא לא שחיין או כל ספורטאי אחר, אך דווקא כן חובב כמה ענפי אקסטרים, להקפיץ לי את הדם קצת מדי פעם…

אולי זה הסוד לזוגיות איתנה? בכל אופן, מאוד נהנים ביחד כבר מעל עשור.

ביום הוא איש הייטק, אותו הוא מיישם לטובת ייעול ושכלול מערכות בינלאומיות של ביטחון פנים,

במטרה לשפר את עולמינו למקום מוגן ובטוח יותר.

הוא מנהל כמה צוותי עובדים בחברת וורינט הענפה הממוקמת בהרצליה.

יחד אנחנו מבדרים ומטפחים את 3 ילדינו –

עידן בן ה-16, מפרק א׳ שלו, את תום בן ה-7 וליב בת השנתיים וחצי, המשותפים.

אנחנו גרים במושב שורש הפסטורלי המוקף בכרמים, יש ימים מסוימים שמרגיש פה לגמרי טוסקנה…

תקפצו לכוס יין בגינה? מובטח נוף ארצישראלי עוצר פעימה.

ביום בהיר אשכרה רואים את קוו הים התיכון, וזה מהרי ירושלים. פלא.

היום (קורונה בצד) אני מרצה בחברות, בכמה פרוייקטים חינוכיים ומרכזי ספורט,

ונמצאת בשלבי בנייה של החברה שלי אשר תמקד ביצועי שיא במגוון תחומים,

במטרה לשפר, להרים ולהיטיב למקסימום ביצועי ה”פרפורמנס” ברגע האמת. בספורט, מול קהל ובעסקים.

בנוסף אנו מפתחים פלטפורמת ליווי של מעבר לפרק השני והשלישי של החיים, שאחרי פרישה או הסבת מקצוע.

שמחה שהזדמן לי לשתף את הסיפור שלי עמכן, מקווה שזה סיפק עניין.

זו בהחלט מן תרפיה והסתכלות נעימה לאחור, שנותנת הרבה טעם של עוד לכל מה שעתיד לבוא…

בברכת בריאות ופריחה לכל אחת ואחת!

אנסטסיה